קורות חיים
בן בכור לנעה ויצחק. נולד ביום ז' באייר תשל"ג (8.5.1973) בפרדס חנה. אח של נדב, יעל ותמר.
בהיותו כבן שנה ורבע העתיקה המשפחה את מגוריה מפרדס חנה לכפר פינס, שם יניב גדל. למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" שבחדרה, לאחר מכן חטיבת ביניים בישיבה "בני עקיבא בית שמואל" בעיר ובמשך ארבע שנים למד בישיבה התיכונית "אור עציון" שבמרכז שפירא.
בשעות הפנאי שיחק כדורסל עם ילדי המושב בני גילו, עזר במשק החקלאי של משפחתו והיה חניך פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". בחופשות אהב לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ.
מגיל צעיר למד לנגן על אורגן, והנגינה הייתה מרכזית בחייו. מדי פעם הופיע ברסיטל בביתה של המורה למוזיקה. מגיל שלוש-עשרה המשיך לנגן ולהתאמן בלמידה עצמית.
כשסיים את לימודי התיכון המשיך בישיבת ההסדר "מעלות" שבמעלות תרשיחא, וקיווה שלימודים אלה יהיו זמניים עד גיוסו לצה"ל. הוא רצה לשרת בתפקיד קרבי, אך האפשרות נפסלה מאחר שבילדותו נרשם בתיקו הרפואי שהוא חולה קצרת (אסתמה), ואף שהרישום היה מוטעה הוא לא נמחק. נחוש וחדור מטרה, בזמן שלמד בישיבה הוא פקד את לשכת הגיוס פעמים רבות וביקש להתגייס ליחידה קרבית. לבסוף עלה בידו להשיג מכתב רפואי המאשר את היותו בריא וכשיר.
לאחר מספר חודשי לימוד בישיבה התגייס לצה"ל, וכפי שקיווה, שובץ בחטיבת חיל רגלים "גבעתי", בגדוד "רותם".
לאחר שחרורו מצה"ל עזר להוריו בעבודה בפרדס, ועד מהרה החל ללמוד הנדסת אלקטרוניקה במכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל. את לימודיו סיים בהצלחה.
בספטמבר 1999, כשהיה בן עשרים וחמש, התגייס למשטרת ישראל על סמך פנייה שקיבל להצטרף ליחידת "אתגר". שירת כבלש ביחידת החקירות "להב 433". באופיו היה איש שטח, התפקיד התאים לו והוא אהב את העבודה ואת עמיתיו. אלה סיפרו שאפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות ושהיה לו חשוב לבצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר. את תפקידו ביצע בצניעות ואמר שהוא עושה רק את מה שמוטל עליו, אף שבפועל עשה הרבה יותר בשאיפתו "לתקן את העולם", כדבריו, ואף השאיר אחריו מורשת לשוטרים הצעירים. חברו ליחידה תמיר סיפר שהידיעה שיניב בסביבתו תמיד השרתה עליו ביטחון.
במהלך שירותו במשטרה שבר את ידו בתרגיל ובעקבות זאת עבר ניתוח מסובך. באירוע זה גילו עמיתיו את כוח הסבל שלו, שכן למרות הפציעה הקשה שמר על קור רוח.
בשנת 1998 הכירו לו חברים את מיה. בפעם הראשונה נפגשו השניים בתחנה המרכזית בתל אביב, ויניב חיכה לה בחיוך רחב אף שאיחרה בשעה. מיה כתבה על המפגש: "ככלות השיחה, נפשי נקשרה בנפשך" וכבר ידעה שייכנסו יחד לחופה. בשנת 1999 הם נישאו.
יניב ומיה קבעו את ביתם ברחובות, שם גידלו את בנותיהם יובל וליאור. הוא היה אב מסור ומעורב. אהב לבלות בבית בחיק המשפחה, גידל את בנותיו באהבה ותמיד עמד לימינן ולימין רעייתו ברגעים קשים. בסבלנות עזר לבנות בהכנת שיעורי בית והשתתף בכל הפעילויות שלהן, באסיפות הורים ובטיולים. גם כשחלה המשיך לטפל בהן במסירות ובחום, ולא נתן למצב בריאותו לגרוע מתפקודו כאב. הן מצידן היו קשורות אליו מאוד. חבריו סיפרו שהדבר החשוב לו ביותר היה המשפחה.
מבחינתו של יניב, בראש סדר עדיפויות עמדו הבנות ומיה. הזמן איתן והבילויים המשותפים היו יקרים מפז עבורו. בני הזוג נהגו לא אחת להקדיש את ימי שישי לטובת בילוי משפחתי, לוותר על המסגרות ולעשות את מה שהיה להם הכי חשוב - זמן משפחתי, שהוקדש בדרך כלל לטיולים. ולא חשוב לאן - העיקר יחד. החוויות הללו נצרבו בליבם ואלו הזיכרונות המתוקים ביותר.
בן זוג מפרגן ואוהב היה, רעייתו סיפרה שהיה הנפש התאומה שלה – במבט בלבד ידעו זו את כוונותיו של זה. היא אהבה את הציניות שלו, ויחד חלקו ביניהם הומור מיוחד. לדבריה, "אם היו בינינו ויכוחים, הם היו על השגרה, על הדברים הפעוטים, כי בדברים הגדולים ראינו את הכול עין בעין. הזוגיות בינינו הייתה מתנה עצומה, שאני אסירת תודה עליה ואמשיך להיות אסירת תודה עליה תמיד". בהקשר זה, בשיחה עם אחיו, סיפר יניב שעשה את הבחירה הנכונה, ושאינו יודע כיצד היה חי בלעדי מיה.
יניב היה אדם חם ומשפחתי מאוד, והקשר שלו עם הוריו היה קרוב וחזק. הוא כיבד אותם וסייע להם ככל יכולתו. גם הקשר עם אָחיו ואחיותיו היה טוב, והיה לו חשוב לשמור על אחווה עימם. בנעוריו בילה עם אחיו אצל חברים בשבתות, ונדב כתב: "לא אשכח כל חיי את הילדות המשותפת שלנו, את הדאגה התמידית, את השמירה הבלתי פוסקת עלי". הקשר עם האחות יעל היה מצוין, ותמר אחותו הצעירה ממנו בשלוש-עשרה שנה הייתה קשורה אליו במיוחד. הוא שימש לה אוזן קשבת והיה לצידה בגיל ההתבגרות.
במסגרת העבודה נדרש לפעילות פיזית, הקפיד לשמור על אורח חיים ספורטיבי ואהב להתעמל כדי לשמור על כושר גופני גבוה. ארבע פעמים בשבוע היה רץ, ארבע פעמים בשבוע שחה, שלוש פעמים בשבוע הרים משקולות, ומדי יום שישי רכב בשטח על אופניים. בכל פעם שביקר את הוריו בכפר פינס יצא לריצה מהמושב לכרכור ובחזרה. אפילו בסערה ובגשם זלעפות לא ויתר על הריצה.
קריאת ספרים הייתה תחביב נוסף שלו. בייחוד אהב לקרוא ביוגרפיות של מצביאים וספרים על מלחמות. גם סרטי פעולה היו אהובים עליו, ועם רעייתו היה צופה בהם בקולנוע.
מימי נעוריו היה חובב מוזיקה עברית ולועזית, צבר קלטות שמע רבות והִרבה להאזין להן. אהב מגוון סגנונות, מ"פופ" ועד "טכנו". בבגרותו הלך עם רעייתו להופעות של מוזיקה חיה, ובלילות נהגו להירדם עם מוזיקה מתנגנת ברקע.
יניב היה אוהב אדם. סבלני וסובלני, האיר פניו לכול, כיבד את הזולת, עזר לכל מי שנזקק – גם למי שלא הכיר, ובורך בטוב לב וברגישות לאנשים. בפנותו לאדם שמולו לא עניינה אותו פוליטיקה – ימין או שמאל – אלא רק אנושיות. תמיד אמר, "קודם כול תהיה בן אדם".
הכרת תודה והערכה היו חלק מאישיותו, היה רגיש וביישן. רעייתו סיפרה שצדק היה חשוב לו יותר מכול ושהיה ישר כמו סרגל, וחבריו העידו שפיו וליבו היו שווים ושהיה איש של אמת וכנות, רודף צדק. בכל דרכיו שילב הומור, ותמיד היה אומר שיש שלושה דברים חשובים בחיים: חיוך, בריאות ותסרוקת.
בשנת 2010, לאחר תקופה שחש עייפות מוגברת, אובחן כחולה במחלה קשה. כשנה וחצי המשיכו חייו להתנהל כרגיל, אך בשנת 2012 חלה החמרה במצבו, וחייו החלו להשתנות.
עם המחלה התמודד בגבורה, עם תעצומות נפש ובלי כל תלונה. מעולם לא שאל "למה דווקא אני?" כשאימו שאלה אותו כיצד הוא עושה זאת, השיב, "זה מהבית". עם הבעיות שהתעוררו בעקבות המחלה התמודד בעזרת חוש הומור, ובכלל זה הומור שחור וציניות שסייעו לו במצבים קשים לאורך כל חייו. במשך כל התקופה שמר על אופטימיות ועל החיוך שלו, הוסיף לספר בדיחות ולצחוק, וכששאלו לשלומו ענה בכנות, "השבח לאל". חבריו סיפרו שבטיפולי ההקרנות בבית החולים יניב היה האור של המחלקה, האמין שיימצא לו מרפא.
יניב סירב לקבל את גזירת הגורל של המחלה, ושל הקשיים שהפילה עליו. הוא נאבק בכל כוחו לשמר את יכולותיו, הפיזיות והמנטליות. מעולם לא ויתר לעצמו ולא חיפש כל הקלה - גם כאשר עודדו אותו להקל עם עצמו. המסירות והחברות האמיצה שאפיינו אותו בלטו באותה עת, כאשר עשרות חברים ניצבו לצידו בזמנים הקשים ביותר במחלתו, בביקורים ובליווי, להשיב לו כגמולו על כל הפעמים שבהן עמד לצידם.
רב-סמל מתקדם יניב בוגין נפל בעת שירותו ביום ט"ז באדר א' תשע"ט (21.2.2019). בן ארבעים וחמש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אישה ושתי בנות, הורים, אח ושתי אחיות.
הועלה לדרגת רב-סמל בכיר לאחר נפילתו.
רעייתו מיה ספדה לו: "את הדרך שעברנו יחד רק אתה ואני נדע. דרך שבה נדרשנו לאתגרים – אבל הרגשנו שביחד הכול אפשרי, ולא רק שאפשרי, גם שווה את זה ... לעולם ראית את הטוב, ותמיד בחרת להאמין שיהיה טוב, גם אם אף אחד אחר לא חשב כמוך ... ידוע שצדיקים מסתלקים מן העולם מוקדם יותר, וקיווינו שתהיה קצת פחות צדיק וקצת יותר איתנו – אבל אתה ידעת רק דרך אחת, ובה הלכת עד סופה. לא יכולת אחרת ... אני מבטיחה לך שאנסה בכל כוחי ללמד את ליאור ויובל את הדרך שלך – את היושר והמעשים הטובים, את הכרת הטוב והאמונה שיהיה טוב".
במלאת שנה לפטירתו כתבה רעייתו: "שנה בלעדיך. חסר לי בגוף, חסר לי בלב וחסר לי בנשמה".
אחיו נדב ספד: "יניב, כל כולך אדם של נתינה, לוחם שאין כמותו. איך קיבלת את המכה הזו שניחתה עליך, עלינו, בתעצומות נפש, בחיוך ובאופטימיות אין קץ ... אתה אומנם כבר לא בין החיים, אך תישאר חי בתוכי. אני אדאג לקחת את תכונותיך הכל כך טובות ולהמשיך אותן. גופך מת, אך תכונותיך ואופייך ילוו אותנו לעד".
גיסתו איילת כתבה: "כבר שנה מאז שהלכת, ובכל זאת כאילו רק אתמול היית פה, עם החיוך הבטוח, עמידתך הזקופה, השרירים, הגובה הרם – חסון, חזק ויציב. הכול היה קל בשבילך – עבודה, בית, הבנות – עשית הכול בקלות, אף פעם לא התלוננת או ישבת לנוח – הכול ברוגע ובמאור פנים ... אהבת את עבודתך, את המרדפים, את הסיכונים, המתח – אהבת צדק, הגינות, אהבת טוב, היית כולך טוב, וטוב שהיית. לא מוותרים על אף רגע שלך איתנו, גם לא על הרגעים הקשים כשהמחלה כבר הכריעה אותך והיית חלש. גם בחולשה ראינו את החוזק שלך. לא מוותר, נלחם על החיים, נלחם על כל נשימה. באדר א' אשתקד נדם לבך, אבל הזיכרונות נשארו; החוויות, התמונות ואפילו התקוות יישארו איתנו לנצח".
יניב מונצח באתר ההנצחה לחללי משטרת ישראל במכללת המשטרה בבית שמש וכן במושב כפר פינס שבו גדל - משפחתו תרמה את הבמה שעליה מקיימים את הטקסים ביום הזיכרון.