קורות חיים
בן שרה (שרנקה) ומשה (מייטק). נולד ביום י"ט בכסלו תרצ"ז (3.12.1936). אח של עידית.
אדם גדל והתחנך בקיבוץ עין שמר. כשהיה בן שנתיים המשפחה עברה לפולין לכמה חודשים לרגל שליחות של אביו מטעם תנועת "השומר הצעיר". בעת שהותו חלה, ומי שנקרא לבדוק אותו היה רופא הילדים יאנוש קורצ'אק. קורצ'אק ביקש מהנוכחים לצאת ולהשאירם לבדם, והשניים התפקעו מצחוק – התקשורת ביניהם, הסתבר, הייתה מקורית: כל אחד דיבר אל רעהו בשפה אחרת. גם לאחר שנפצע בשפתו טיפל בו קורצ'אק.
את לימודיו – יסודי ותיכון – עשה בקיבוץ עין שמר.
לאחר סיום הלימודים התגייס לצה"ל ושובץ בקורס טיס. הוא נאלץ לעזוב בשל דלקת אוזניים ועבר לחיל ההנדסה הקרבית, אך התעקש לשרת בחטיבת הצנחנים של חיל הרגלים ושובץ לבסוף בגדוד 890. מגיל צעיר נהג לקרוא הרבה, וכך גם בשירות – סיפרו שאף במהלך קורס קומנדו מצא זמן לקרוא ספר באנגלית מאת אגתה כריסטי.
בסוף שנת 1959 נישא ליהודית. נולדו להם ארבעה ילדים – אמוץ, אמרי, רותם ונבות. אדם היה בעל ואב מסור, שאהב את משפחתו אהבה גדולה.
הוא עבד כמרַכז הרפת של עין שמר, והוחלט בקיבוץ שיצא ללמוד ניהול משק במדרשה על שם רופין (לימים "המרכז האקדמי רופין"). לאחר שנת הלימודים היה למרַכז המשק, תפקיד תובעני בקיבוץ.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 שירת במילואים בצנחנים. לאחר מכן הועבר ליחידת מילואים של חיל ההנדסה.
בשנת 1969 נסע לרפובליקה המרכז-אפריקאית מטעם משרד החקלאות כדי לסייע לתושבים שם. רעייתו וילדיו הצטרפו אליו כעבור חצי שנה. הוא דאג שישלחו מהארץ זרעי עגבניות, שהתאימו לאקלים המקומי וזכו להצלחה מסחררת בקרב האוכלוסייה. לאחר כשנה עברה המשפחה לגור ברואנדה, ושם עבד כמומחה לחקלאות בתחום הלולים וגידול הארנבות. תקופה זו הייתה קשה, ומקץ שנה חזרה המשפחה ארצה.
באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גויס למילואים, הוצב במעוז "מצמד" שבחצי האי סיני, על שפת האגם המר הגדול, ושימש קצין ומפקד בהקמת גשר הדוברות לצליחת תעלת סואץ. המקום ספג ירי כבד מצד המצרים. ב-18.10.1973, כשברגע של שקט יצא אדם לבדוק את המתרחש, נורה מטח והוא נפצע קשה בידיו, ברגליו ובעינו. עם יתר הפצועים הועבר לבית החולים התת-קרקעי בבסיס "רפידים" שבסיני ולאחר מכן לבית החולים "הדסה" בעין כרם בירושלים.
תהליך החלמתו היה איטי ובליווי מסור של משפחתו. כשקיבל אישור לנסוע לביתו בסופי השבוע, חבריו חיכו לו כדי להעלות אותו באלונקה לביתו ששכן בקומה שנייה. יהודית דאגה שתהיה בבית מיטת בית חולים לנוחיותו, והוריו היו מאושרים מחזרתו וטיילו איתו בשבילי הקיבוץ. שמחה הולצברג, "אבי הפצועים", ביקש שיבנו בית שיתאים לאדם מבחינת נגישות, וכך היה.
עוד בבית החולים החליט אדם שברצונו ללמוד ארכאולוגיה, ובמהלך השיקום הגיעו לבית החולים מרצים מהאוניברסיטה העברית כדי ללמד אותו. לאחר שהשתחרר מבית החולים החל ללמוד ארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת לימודיו ואחריהם ביצע את סקר הר מנשה בשומרון וגילה בחפירות בין היתר את העיר ההיסטורית נרבתא ואת מזבח הר עיבל הסמוך לשכם. על סקר שערך באזור הבקעה כתב: "שיטת הסקר כוללת תנועה רגלית בכל הנופים, גילוי ורישום מדעי של כל המצוי בשטח – מאתרי יישוב קדומים ועד דרכים, בורות מים, גיתות ועוד. זה תהליך איטי ורב שנים, אך הוא היחיד המאפשר לייצר תמונות היסטוריות נרחבות". גם באי סרדיניה חפר וגילה ממצאים מעניינים. את תקציב המחקר גייס בעזרת תורמים ובהדרכת טיולים בחו"ל – במצרים, בטורקיה ובסין.
במסגרת הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב שכותרתו "ההתנחלות הישראלית בהר מנשה" טס לארצות הברית עם רעייתו ובנם הצעיר ולמד באוניברסיטת הרווארד. בהמשך הקריירה היה לפרופסור לארכאולוגיה של ארץ ישראל והמזרח הקדום באוניברסיטת חיפה, עמד בראש החוג וביצע סקר ארכאולוגי שני בהר אפרים שבשומרון, סקר שבוצע עם סטודנטים כפי שנהג תמיד. כמו כן לימד במכללה האקדמית "כנרת".
לתגליותיו ולפרשנותן משמעות רבה בחקר ההיסטורי והארכאולוגי. במחקרו נקט גישה הרואה בטקסט המקראי מקור היסטורי ומקשרת אותו לממצאים הארכאולוגיים. אתרי "כף הרגל" שחפר באזור מושב ארגמן הם, כנראה, אתרי קודש של השבטים שנכנסו לארץ המובטחת במאות 12-13 לפני הספירה.
אדם פרסם מאמרים אקדמיים וערכים אנציקלופדיים, כתב שישה ספרי עיון ושני רומנים: "נקודה" ו"עם נולד". לכתיבתו המדעית יצק נופך מעניין, ממד סיפורי ואישי, והדבר עורר עניין גם בקרב מי שאינם בקיאים בתחום.
רפי איתן, חברו, פיסל לכבודו דגם של מזבח הר עיבל מגבס ונחושת, ובשנת 2008, במלאת שלושים שנה לעבודתו באזור זה, יצא לאור לכבודו הספר "בהר ובשפלה ובערבה" בהוצאת אריאל.
אדם ניחן באינטליגנציה גבוהה, בכישרון לשפות ובחוש הומור. רעייתו סיפרה שאנשים היו מתפקעים מצחוק ממנו. הוא היה אהוב על הבריות, הסתדר עם אנשים וידע להתאים את עצמו לכל אחד. תמיד ידע לומר את המשפט הנכון בכל שפה למי שעמד מולו.
בעקבות פציעתו סבל דרך קבע מכאבי רגליים והתנייד בעזרת קביים, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך לפעול במרץ בכל עולמות התוכן שלו. פעילותו הענפה זיכתה אותו בכינוי "אינדיאנה זרטל".
בהליך רפואי שגרתי התגלה בגופו גידול סרטני. בד בבד עם טיפולים קשים שעבר המשיך בסקר הארכאולוגי, בכתיבה ובהעברת הרצאות כדי לגייס כסף עבור הסקר ועבור העמותה שהקים לתמיכה במחקרו. היה לו קשה להפנים שהוא זקוק לעזרה רבה יותר מבעבר, אך נעתר להצעותיה של רעייתו שהקלו עליו.
יומיים לפני פטירתו, ולאחר שהייה ממושכת בביתו, יצא לטייל בקיבוץ. לחבריו שפגשו אותו בדרכו אמר שאין לו זמן, שאינו יכול להיות חולה. הוא סירב לנסוע לבית החולים אך לבסוף התרצה, ואושפז כשהוא מחבק את משפחתו המקיפה אותו.
אדם זרטל נפטר ביום ה' בחשוון תשע"ו (18.10.2015), ביום בו מלאו ארבעים ושתיים שנים לפציעתו במלחמה. בן שבעים ושמונה שנים וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עין שמר. הותיר אישה, שלושה בנים ובת, עשרה נכדים ואחות.
על מצבתו חקקו אוהביו: "דקלים על שער אבן / במרחק ענן ותלם / הרי שומרון מנגד / ילדי אדם". קביו נטמנו לצידו.
רשימה לזכרו פורסמה בעיתון יישובי בקעת הירדן "בשבילי הבקעה". דברי הספד פורסמו באתרים נוספים, בהם עלון קיבוצו עין שמר, וערך על שמו קיים בוויקיפדיה. זיוה, חברה ממושב ארגמן, סיפרה בגעגוע על ארוחות הבוקר העשירות שהיו עורכים החופרים בשטח בניצוחו, ופרסמה לזכרו מתכון לארוחה ברוח ימי המקרא.
לאחר פטירתו של אדם הוצבה תמונתו בכניסה לכיתות הלימוד במכללה האקדמית "כנרת" שבה לימד, ולצידה הכיתוב "חוקר הארץ ועברה, איש המקרא והספר". במדרשת "השומרון" בשבי שומרון הוסב חדר לזכרו.