אריה היה חברי. ובשער האריות היה בין ראשוני הלוחמים, סידור תפילה היה לו ובו כתב "הייתי בין הראשונים שזכיתי להגיע לכותל המערבי", ודמעה היתה לו בעיניו, תמצית כמיהה וכסופים, דמעת לוחם עברי בן מולדת השב לכותל מערב, ובשובו מן הקרב מספר היה בהתלהבות על רגעים בהם ניצל ממוות.
מדליה היתה לו, גאה היתה בו, והוא גאה היה בה, עתה נתיתמה, ודאי מבינה בתמיהה, באלם.
היה לי חבר, עשה לילותיו כימים וימיו נשארו ימים, הוא עבד לצבור ימי חופשה ובימים אלה נסע הביתה ועזר במשק הוריו כדי שהם ינוחו.
היה לי חבר, לוהט ומלהיט, סוער ומסעיר, תוסס ומתסיס, זורם ומזרים, ובחזון חלוציות מהולים היו חייו.
כזה היה חבר. שמואל'יק היה שמו, אילן שבאילנות, ונתבקש לישיבה, לשמח חבורה של מעלה, רחוק ממות כגודל החדלון נעלם מאתנו.
ולנו הותיר כנפי צניחה, כומתה אדומה, מחרשה וזוג תפילין, הרי אלה אור הנתיב לבני המולדת.
ישי (חבר גרעין)